מיבר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

בפני בקשת הנתבעת להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

בגידרה של תביעה זו עותר התובע אשר נפגע, לטענתו, ביום 30.5.07 עת הרים משא כבד, במהלך עבודתו ( להלן : "הארוע ") לחייב את הנתבעת לשלם לו תגמולי נכות, אבדן כושר עבודה ושחרור מפרמיות מכוח פוליסות הביטוח שהוצאו לו על ידי הנתבעת.

לטענת התובע כתוצאה מהארוע נשלל כושר עבודתו ונגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של % 12.5

(לאחר הפעלת תקנה 15), זאת על סמך קביעת המוסד לביטוח לאומי. כן טוען התובע כי הוא שהה באי כושר עבודה עד ליום 31.12.07.

הנתבעת דחתה את דרישת התובע לתשלום התגמולים משני טעמים: הראשון, כי לא התקיים "מקרה ביטוח" כהגדרתו בפוליסה, השני, כי לא שוכנעה באשר לגובה הנכות הנטענת.

אין מחלוקת כי התביעה הוגשה לבית המשפט בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד הארוע.

סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א -1981 (להלן: "החוק") קובע תקופת התיישנות בת שלוש שנים לאחר מקרה הביטוח. עפ"י הלכה המחייבת רק הגשת תביעה לבית המשפט, בתוך 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח מפסיקה את מירוץ ההתיישנות ואין די בהגשת דרישה ו/או תביעה למבטח. קיימת רק דרך אחת לעצור את מירוץ ההתיישנות והיא לקבל הסכמה מפורשת בכתב מאת המבטחת להארכת תקופת ההתיישנות ( ע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 441 (1994).

בית המשפט העליון קבע בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אמיתי דויד ז"ל (21/5/2008) כי גם בביטוחי נכות מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד הארוע (שנטען כי גרם לנכות) ולא ממועדים מאוחרים יותר כפי שנקבע בחלק מהפסיקה שקדמה למתן פסק הדין, כגון: מועד התגבשות הנכות או מועד קביעתה על ידי גוף מוסמך (להלן: "הלכת אמיתי").

לא מצאתי בטיעוני התובע בתגובתו טעם מספיק לסטות מההלכות שנקבעו בסוגיה זו ומרבית טיעוניו של התובע בתגובתו על פסיקות ישנות שאינן רלוונטיות עוד לאור הלכת אמיתי הנ"ל.

גם לא מצאתי מקום לקבוע כי מועד תחילת ההתיישנות הוארך, למשל בדרך של קביעת חוסר תום לב מצד הנתבעת או מניעות בהעלאת הטענה לאור התנהלותה (ראה למשל: ע"א 6398-11-08 (מחוזי-חיפה) חייט נ' דקלה חברה לביטוח בע"מ (27.4.10) (להלן: "ענין חייט") או ע"א (מחוזי – ת"א) 1541/09 ישראל יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (15.11.10) (להלן: "ענין יעקב")). יצויין כי במקרים הנ"ל קבעו בתי המשפט כי במכתב התשובה של המבטחת לא הוסבה תשומת לבו של התובע לתקופת ההתיישנות (בכל אחד מהמקרים הנסיבות מעט שונות) ואף יצרה בפני התובע מצג לפיו כל עוד לא התגבשה נכותו של התובע או נקבעה נכותו במוסד לביטוח לאומי, אין מקום לבחון את תביעתו, ולפיכך ראו במכתב התשובה כמאריך את תקופת ההתיישנות.

במקרה שבפני אמנם הועלתה בצורה לקונית טענה לחוסר תום לב מצד הנתבעת ונטען להתעלמות הנתבעת מפניות התובע, אולם מהתכתובת שצירף התובע לכתב התביעה עולה תמונה שונה לחלוטין, לפיה פניות התובע נענו וטופלו, ומכתב דחייה מפורט נשלח ביום 30.9.09 כאשר בכותרתו צויין "מבלי לפגוע בזכויות – בכפוף לטענת התיישנות", ובסעיף 6 נכתב:

"תביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת על פי חוק בחלוף 3 שנים ממועד קרות מקרה הביטוח בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981. נבהיר כי אין במשלוח דרישה לתגמולי ביטוח לחברת הביטוח עדי לעצור את מירוץ ההתיישנות".

בכך שונה המקרה שבפני למקרים שנדונו בענין חייט ובענין יעקב, שכן ברי כי הנתבעת עמדה בחובתה (ככל שקיימת חובה כזו, וראו המחלוקת בענין חייט הנ"ל) לציין בפני התובע את תקופת ההתיישנות המיוחדת והמקוצרת הקבועה בחוק, וגם אין מקום לקבוע כי יצרה כלפיו מצג כלשהו באשר להמתנה לקביעת הנכות כפי שנקבע בענין יעקב (כן ראה עמדת כב' השופטת וילנר בענין חייט).

משכך אין מקום לקבוע כי התנהלות כלשהי מצד הנתבעת הביאה למארכת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות. חרף אי הנוחות שיוצרת הלכת אמיתי, הרי שכל עוד לא בוטלה ובהעדר נסיבות לאבחן את המקרה ולקבוע כי המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות הוארך בשל חוסר תום לב מצד הנתבעת, זוהי ההלכה המחייבת, בודאי שאת בית משפט השלום.

עם כל הצער שבדבר ואף שיש בכך להשאיר את התובע מול "שוקת שבורה", דין התביעה להידחות בשל התיישנותה.

בנסיבות הענין לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ב, 20 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: